"אולי אני צריכה להילחם יותר..."

בתקופה האחרונה בכמה שיחות עם חברות הן השתמשו במילה "מלחמה"- "אני מנסה להלחם בזה" / "אולי אני צריכה להלחם יותר" / "כמה שאני לא נלחמת בזה זה..."

ובכל פעם שהמילה הזאת עולה הדבר הראשון שאני שואלת- "את באמת רוצה מלחמה בתוכך?"

כמה קולות יש בנו שהם בהתנגדות ואין לנו מושג לאיזה קול מהם להקשיב בכל פעם קול אחר מרגיש לנו הגיוני ואז נוצרת התנגדות מלא מלא בלאגן ורעש

בתקופה האחרונה אני מרגישה שבתוכי יש מלא בלאגן אותו פרדוקס שמלווה אותי מאז שאני קטנה "מה צריך לעשות" ("הדרך המקובלת") לבין "מה שאני רוצה לעשות-מה שבאלי!" ("אף אחד לא יגיד לי מה לעשות")

זה כל כך מאתגר אותי שלפעמים אני מרגישה שאני טובעת אני מתנגדת למסגרות ומכניסה את עצמי למסגרות ונוצר בתוכי כל כך הרבה תסכול וקושי

שכל מה שבאלי זה רק להרפות לעשות דברים שעושים לי נעים להתחבר לטבע- שאיכשהו מכניס אותי בכל פעם מחדש לפרופורציה הנכונה

וכמה קשה לאגו המתוק שלי לשחרר ולהרפות והוא מנסה להיאחז במליוני סיפורים ומגננות הוא בכל פעם עולה ומספר לי שוב ושוב על כל הדאגות על זה שאני נשמה בעולם החומר ויש לי מחויבויות ודברים שאני צריכה לעשות

אבל כל מה שבאלי זה רק להיכנס עוד פנימה להכיר את עצמי עוד, להקשיב עוד ליקום שמדבר איתי להיות מחוברת לפשטות ולטבע ליצור מתוך הנאה ונתינה בלי מטרה

ובכל פעם כשקשה לי אני משתדלת לזכור לנשום, לזכור שהכל מדויק הנשמה שלי בחרה לבוא לכאן יש לי עוד שיעורים ללמוד כאן בעולם החומר ואני מנסה להצמיח בתוכי עוד שורשים פה באדמה לקבל את המצב ולקחת אחראיות על הבחירות שלי

אני לא רוצה לחיות במלחמה אני רוצה לבחור שוב ושוב ברכות ובחמלה בהקשבה לעצמי, בתוכי, ברכות לכל החלקים שבי שבסופו של דבר רק רוצים בטובתי ולזכור שהכל בידיים שלי

שאני אוהבת אותי גם באור וגם בחושך

ולזכור שחושך זה העדר אור ואפילו טיפת אור קטנה יכולה למוסס את החושך

מלא אהבה, ~קארו~